אנו שמחים להביא כאן קטע מהמדור הסאטירי הנודע של "עכשיו" דג הדיו, העתיד להתפרסם בכרך "עכשיו" 76.

 

הגמד ה"מזרחי"

 

כבר מזמן לא זכה בארץ גמד ספרותי מובהק לרימום מלאכותי ע"י המדיה כמו הגמד רועי חסן. רימומו המדיאלי של הגמד הנ"ל חושף מחלה מיבנית שיצרה הדקונסטרוקציה, ושנאתה לערכי-תרבות אובייקטיביים, והערצתה האוטומטית ל"אחר" , הרי אותו רועי חסן הוא קודם-כל גמד על-פי כל קנה-מידה אסתטי, סמאנטי, ספרותי וכיוצא בכך. "שירתו" היא, כפי שקבע אחד המעטים שהעזו בינתיים לומר על גמד "גמד", מהווה חלוקה לשורות קצרות של הצהרות פולמוסיות-עיתונאיות בוטות, וניקודן. כתיבתו של הגמד הנ"ל מורכבת בעצם רק משני יסודות: געגועים פולקלוריים שטוחים (אכן, שלמות מיגדרית במֵירָעָה) לפולקלור מרוקאי תוך זעקות שהפולקלור הזה מקופח וחשוב יותר מהרצל ומביאליק, מעגנון ומאצ"ג, מאלתרמן ומעמיחי וכו', ומקללות נגד "אשכנזים" בנוסח זעקות" "הלאה זך!", "טוב שקניוק מת!". כלומר לפנינו לא רק גמד, אלא גם גמד תוקפני ומקלל.

 

כיצד קרה, איפוא, שכמעט כל המדיה (לרבות אלה המכונים "ספרותיים") מהללים את הגמד הגרפומני והמקלל הזה? התשובה היא פשוטה. זה משום שרוב המדיה, לרבות מנהלי פרסים וכו', סוברים שהגל העכור של שטיחות מיגדרית הוא "אִינִי", הוא אופנתי, ובעקבות השיח הפוסט מודרניסטי כל נאראטיב טוב כמו כל נאראטיב אחר, ובכלל יש להעריץ את הנאראטיבים של ה"אחֵר" (האמיתי, או גם המדומה). לכך נוספים, שוב, גם נימוקים אישיים שונים. כך, למשל, הגראפומאן התורכומאני והלבנטינומאני, שמר שוקן המליך על מוסף ספרות של עיתון ה"ארץ", המצהיר בגלוי על שנאתו לרֶצֶף העיקרי של ספרות עברית, רואה בגראפומאניה של הגמד חסן תנא דמסייע לגראפומאניה שלו-עצמו ולשנאתו המוצהרת לספרות העברית בכלל.

 

כאן גם המקום לציין כי רימום ערס פואטיקה של חסן הוא עלבון לא רק לתרבות ולספרות  העברית בכלל, אלא גם – ובייחוד – הוא מהווה עלבון לתרבות ולספרות הגדולה של המזרח עצמו. הרי מה הם שִׂיאֶיהָ הענקיים של תרבות המזרח בעברית? הרי זו שירה תנ"כית, שבוודאי לא נולדה באירופה, אלא כאן, וכן שירתם הענקית של שלמה אבן-גבירול, שמואל הנגיד ויהודה הלוי וריעיהם. לא רק גמדים מסוגו של רועי חסן, אלא גם משורר הגון ובינוני עד כלות כמו ארז ביטון היה צריך להשוות את עצמו (הַשְוָואָה לא מחמיאה במיוחד) לא רק לאצ"ג, לאלתרמן ולעמיחי ולזך ולאבידן וליונה וולך וליאיר הורביץ, למשל (וגם לרוני סומק), אלא גם – ובייחוד – לשירת-עומק ספרדית מזרחית מובהקת, הקרובה באורח גיאוגרפי למרוקו דווקא, כגון זו של ענקים מסוג אבן-גבירול והנגיד. או-אז היה מבין כי שורות-המפתֵח שלו כגון "אני מתגעגע למרק החרירה של סבתא פְרֶחָה" וזעקות ילדותיות ברח' דיזנגוף כגון "אָנָא מֵהָרֵי האטלס, אָנָא, אָנָא!" מרוחקות שנות-אור מהשירה המזרחית הגדולה בעברית, ואז היה גם מבין כי לא מן-הראוי לְיַישֵׁר קַו עם גראפומאנים גמדיים של מזרחיוּת מיקצועית, וכי אין שתי שירות עבריות נִיבְדָלוֹת: זו הספרדית או המרוקאית וזו האשכנזית, אלא יש רק שירה עברית אחת, של ביאליק, אצ"ג, אלתרמן, ושל כל מי שכותב היום. אגב, בינתיים, פולחן "מיזרחיות" מיקצועית יוצר ממש גל של פירסומים מישניים. על ראשי האווילים המישניים הללו ניתן למנות את הגראפומאן ה"מזרחי" הוותיק יותר מתי שמואלוף, הגולה בברלין ומדווח על המיזוג האופנתי השטוח בין מיזרחיות לגולה אנטי-ציונית לקוראי העיתונות בארץ. שמואלוף האווילי הלז הכריז שהוא בעצמו רוצה ליהפך לקוּבֶּה (מאכל עיראקי), כדי להזדהות עד תום עם פולקלור מזרחי! ומדוע לא תיהפך גם לטחינה עם זעתר, אֶוִוילֵנוּ ה"ברלינאי"? אך לשיא האווילות הגיע עוד אחד מזוטרי צִיפֶרְלֶנד השוֹקֶנָאִים הזעירים: אחד אילן ברקוביץ'. לדבריו של הציפריאני הזעיר הזה, רועי חסן הוא בכלל אלתרמן חדש! כאן גם המקום לציין, כי ברור שלתרבות המזרח הגדולה ולְשִילוּבָה בממלכה הגדולה  של הספרות העברית נודע מקום חשוב – אך לא ע"י גראפומאניה מִתְלַהֶמֶת. כך, למשל, יצירתו הגדולה של א.ב. יהושע – ובייחוד הרומאנים "מולכו" ו"מר מאני", וכן השירה הים תיכונית של ישראל פנקס, שירתה החשובה של מאיה בז'רנו (שגם היא לא באה מִשְׁטֶעטְל גאליצאי), וכן יוצרים נוספים  במדינה שלנו כגון קודם-כל רוני סומק, אך גם משוררים חשובים  כאלי בכר ופרץ דרור בנאי (שנתפרסמו בתחילת דרכם בכתב-העת שלנו "עכשיו"), או פרוזאיקן כישרוני וחשוב כמו יוסי סוכרי, עוד קודם לכן משוררים כשלמה זמיר ומשה סרטל שנתמכו דווקא ע"י חשובי המודרניסטים של דור-המדינה, נתן זך ו"עכשיו" של גבריאל מוקד, כל אלה הם עדות לכך שהדרך לפסגות של תרבות המזרח מוליכה תוך שילוב בנושאים הקיומיים הגדולים של חיים ומוות, יקום וקיום, ארוס ושאלות חברתיות ומדעיות גדולות, ולא באיזו מכלאה מזרחית מגודרת. בהקשר הזה יצוינו לטובה יוצרים ניאומודרניסטיים חשובים, שמוצאם המשפחתי איננו מאירופה שמייצגים את שלל התרבויות האמיתי בספרות העברית – ובראשָׁם המשורר יהודה ויזן עורך "דחק" שבמסתו המבריקה בכתב-העת שלו ניתח היטב את המיגרעות שב"מיזרחיות מיקצועית", וכן יצוינו לטובה יוצרים ומבקרים נוספים מוכשרים כגון אופיר מַשְרָקִי ודוד (ניאו) בוחבוט, שהִצִיבו גישה בִּיקוֹרְתִית שׁוֹלֶלֶת מול שִׁיטְחִיות מִיגְדָרִית של עַרס פואטיקה

 

על כל פנים, כתב-העת "עכשיו", שפירסֵם והעלה את מיטב היוצרים שֶׁמוֹצָאָם מִתַרבות המזרח, לא ייתן לַחֲגִיגַת הגראפומאניה ה"מיזרחית המקצועית" לְהִשְׂתַּרֵר על במותינו.