עכשיו דיומא

 

על ממשלת אחדות

 

אנו, עורכי כיתבי-העת 'עכשיו' ו- 'The Jerusalem Review' המבטאים גם מגמה לא-מבוטלת בקרב קהילת הסופרים, האמנים ואנשי האקדמיה בארץ, חושבים כי מן-הראוי לבטא בפומבי את המחשבות הבאות, במיוחד לאור תוצאות הבחירות לכנסת הנוכחית:

 

ראשית, ברור כי בקרב האומה היהודית בארץ, המתקרבת כבר למיניין 7 מיליון, קיים פיצול ממשי בין שני מחנות, המתקרבים לשיוויון מיספרי ביניהם: של השמאל-מרכז החילוני מזה ושל הימין הפחות או יותר חילוני, או לא בדיוק דתי, אם כי נוטה בחלקו למסורתיות, מזה, שכל אחד מהם מחזיק בכ- 40% של המיניין הכולל – ונוספים לכך 20% של יהדות דתית לסוגיה (שאגב לא כולם בה ציונים) המבטיחים רוב לימין בקרב המצביעים היהודים, וגם זה רק בפרופורציה לא גבוהה של שישים מול ארבעים אחוזים. במצב מעין זה, ובמיוחד נוכח סכנות האורבות למדינה מבחוץ בגלל המצב הפוליטי והביטחוני באיזור, מאיראן עד אירגוני-טרור מגוונים, המתח מחמת הסיכסוך הישראלי-פלשתיני, הלחצים הבינלאומיים שהמדינה נתונה בהם והמשברים החברתיים החמורים הפוקדים אותנו מבפנים, אין ספק כי גרוע מאוד הוא המצב בו קיים פילוג חמור בקרב האומה המגיע עד עוינות הדדית. לפיכך, ממשלת ימין צרה היא לכל היותר ברירת מחדל (וצדק גם אריה דרעי שהגדיר אותה כלא טובה לישראל).

 

מה שאנו זקוקים לו באמת זה לא ממשלת ימין צרה, אלא ממשלת אחדות לאומית שתורכב מהימין המתון דרך המרכז עד לשמאל המתון, שצריכה להתבסס על עקרונות משותפים בשלושה תחומים: התחום הביטחוני-מדיני, התחום הכלכלי-חברתי והתחום הלאומי-חינוכי. גם אם ממשלת כזאת לא תוקם מיד, אזי היא חיונית בעתיד כי רק ממשלת אינטגרטיבית כזאת יכולה להוביל את ישראל אל רווחה, ביטחון, ויציאה מאיומי בידוד בינלאומי ומפערים כלכליים וחברתיים.

 

בתחום המדיני-ביטחוני צריכה ממשלת אחדות להתייצב על בסיס איתן של מצע של שתי מדינות לשני עמים. בסוגיה מרכזית זו צודקים לחלוטין דוברי שמאל-מרכז... וגם בעל הנאום על שתי מדינות שנישא באוניברסיטת בר-אילן. השמאל והמרכז – וכאמור גם בעל הנאום בבר-אילן – צודקים לחלוטין מבחינה עקרונית משום שחזיון מדינה יהודית אחת מן הירדן עד הים הוא חזיון מדוחים ותעתוע לא רק מהצד האנטי-מוסרי של שליטת-תמיד במיליוני עם אחר, אלא גם מהבחינה הפרגמטית, המעשית – וזאת לא רק בגלל התנגדות כלל-עולמית לחזיון-מדוחים כזה, אלא גם – ואולי בעיקר – בגלל שחזיון-מדוחים כזה מְהַדֵס כושל על פני מציאות דמוגרפית של ארבעה-חמישה מיליון פלשתינאים בתחומי מדינת ישראל מהירדן עד הים.

 

אולם בעינין שתי המדינות קיים היבט חשוב שבו גם הימין צודק. השמאל והמרכז – ובעל הנאום בבר אילן – צודקים ברמה איסטרטגית; אך הימין צודק ככל שמדובר ברמת הביניים של תנאֵי-מינימום לסיום הסיכסוך עם הפלשתינאים – תנאֵי מינימום שבלעדי קיומם לא תוכל שום ממשלה בישראל – וגם לא זו של שמאל-מרכז – לחתום על חוזה שלום עם הפלשתינאים. הימין צודק באומרו שהפלשתינאים – וגם הרשות הפלשתינית בראש צידם הרשמי והמתון יותר – אינם עדיין מוכנים לקבל תנאי-מינימום הכרחיים אלה שבלעדיהם לא תיתכן הגשמת התוכנית של שתי מדינות. תנאי-מינימום אלה הם: א. חתימה על קץ מוחלט של הסיכסוך, כך שלשום צד לא תהיינה יותר תביעות נוספות.   ב. ויתור על שיבת צאצאי הפליטים לתוך מדינת ישראל, תוך כדי הסדרים כספיים אזוריים ובינלאומיים לשיקומם.  ג. הכרה רשמית של שתי המדינות זו בזו כביטוי להגדרה לאומית עצמית – עד לזכות היפרדות של העם השכן – במדינה משלו, גם אם יש באחת מהמדינות – או בכל אחת מהן – מיעוט לאומי השייך לאומה השכנה. ד. תיקוני-גבולות הדדיים תוך הותרת גושי-ההתיישבות ב"גדה" בידי ישראל ותוך הימנעות מוחלטת מן ה"דיבוק" של הקמת התנחלויות נוספות.  ה. פירוז מוחלט ומאובטח של המדינה הפלשתינאית לטווח זמן ניכר מאוד, על מנת למנוע את החזרה של "תקדים הטילים" מעזה. לכך מן הראוי להוסיף שני סעיפים משלימים:  ו. כינון שיתוף-פעולה הכרחי בין שתי המדינות (רצוי גם בשיתוף עם מדינת ירדן) בתחומי אקולוגיה, תיירות ופיתוח כלכלי בתהליך שיתקרב בהדרגה לסוג של קונפדרציה. במיסגרת זו צריך להבטיח ייצוג לאומי לפלשתינאים גם בירושלים המאוחדת, באופן שייפתר על סמך כל הסעיפים הקודמים; ו- ז. שילוב כל הסעיפים הקודמים בשלום ובכינון יחסים מלאים בין מדינת ישראל לבין כל המדינות הערביות המתונות המאוגדות בליגה הערבית ובעיקבות ההצעה של הליגה הערבית בדבר השלום עם ישראל. ברור גם כי התקרבות כזאת למדינות ערב תציב גם חזית ערבית-ישראלית משותפת כנגד הטרור הג'יהדיסטי וסכנות של השיעיות המיליטנטית.

 

תוכנית מדינית ברורה כזאת המושתתת על הסכמה לאומית רחבה אצלנו תנטרל את הנזק הרב שגרמו לנו ההצהרות על נסיגה מתוכנית שתי המדינות. אם הפלשתינאים לא יקבלו תנאי מינימום אלה לסוף הסיכסוך ולכינון מדינתם, הרי אז רוב מדינות העולם לא תוכלנה להטיל את האשמה על ישראל. על כל פנים, ולאור כל זאת, מוטב לו לראש הממשלה ולכולנו להמשיך ולפרש את הכרזתו על כך שלא תקום מדינה פלשתינית בימיו בתור צֶפי אפשרי בעיקבות סרבנות פלשתינית – ובכלל לא כהצהרת עקרונות.

 

בתחום הכלכלי-חברתי נקווה כי כל ממשלה עם משה כחלון בתוכה, ואולי גם בגלל ש"ס בגילגולה ההצהרתי הנוכחי, ובוודאי ממשלת אחדות אפשרית, תוריד בצורה ניכרת את יוקר הדיור ואת יוקר המיחיה בכללו,  תרסן את שליטת הבנקים והטייקונים במשק, תעביר סכומים גדולים למערכת הבריאות הקורסת ולחינוך, ותשים קץ להתרחבות הפער החברתי ותצמצם אותו. זה המצע החברתי המינימלי שהרוב המוחלט של העם תובע מהליכוד, ובמיוחד מראש הממשלה.

 

בתחום הלאומי-חינוכי ברור לחלוטין כי מצע ממשלת האחדות האידיאלית המוצעת צריך קודם-כול לדגול בשלילת זכויות אזרחיות ממי שאיננו ממלא חובה אזרחית בסיסית של שירות לאומי שווה לכולם, אם לא בצה"ל, אזי בקהילתו שלו. אין לסגת לפחות מרפורמה בנידון של סיעת יש עתיד. נוסף לכך, לא ייתכן כי לא תונהג ליבת ההוראה של שפות ומדע (אולי חוץ מהוראת אבולוציה) בכל מוסדות החינוך הדתי הנהנים מהכרה ומתמיכה ממשלתית. אך חשוב לא פחות מזה, קיום ליבת ההוראה של תולדות העם היהודי והטקסטים העבריים לדורותיהם בכל מוסדות החינוך הכללי, החילוני. 

 

אנו סוברים כי תוכנית כזאת בזכות ממשלת אחדות לאומית היא חיונית לרווחתה של מדינת ישראל תוך היחלצות מלחץ בינלאומי ומבידוד בעולם ולמען שיקום חברתי ואיחוי קרעים בעם. נקווה כי ממשלת אחדות כזאת תקום בקרוב. אך גם אם תוכנית כזאת לא תתגשם בינתיים, היא בדיוק מה שטוב ונחוץ למדינת ישראל, וחיוני יהיה להוסיף ולפעול למענה, תוך דחיית הקו הרעיוני והמדיני של הימין הקיצוני ושל הפסבדו-שמאל של דקונסטרוקציה אנטי-ישראלית גם יחד.

 

מי שמזדהה עם תוכן הנאמר לעיל, מוזמן להתקשר אלינו לת.ד. 3421 ת"א ולכתובת: hamakor@netvision.net.il, ואולי גם לתרום לנו תרומה (לפקודת "עכשיו") לכיסוי עלויות מודעה זו הממומנת מכספנו הפרטי הלא-רב. נשמח גם לשלוח לתורמים עותק מאחד משני ביטאונינו. דמי המנוי של כ"א משני הביטאונים (2 עותקים לשנה של כ"א מהם בהיקף 240 עמ' כ"א) הם 150 ש"ח (כולל משלוח).

 

פרופ' גבריאל מוקד (עורך)

רן יגיל (עורך)